אדם בראיינט ראיין מאות מנכ"לים וכתב במשך עשור את הטור "המשרד הפינתי" ב"ניו יורק טיימס". אלו התובנות שלו
זה התחיל כרעיון פשוט: מה יקרה אם אראיין מנכ"לים, אך לא אשאל אותם על החברות שהם מנהלים? הרעיון הזה צץ במוחי לפני כעשור, לאחר שבמשך שנים ראיינתי מנכ"לים על כל הנושאים המקובלים: תוכניות הצמיחה שלהם, התחרות והכוחות הכלכליים המניעים את התעשיות שבהן הם עובדים. אולם ככל שעבר זמן חשתי שאני רוצה לשוחח איתם על נושאים עסיסיים יותר מאשר התרחבות, אסטרטגיה או מעבר לטכנולוגיית ענן, כמו הדרך שבה הם מנהיגים את עובדיהם, כיצד הם מגייסים עובדים, מהי העצה לחיים שהיו רוצים לקבל ומהי העצה שהם נותנים כיום.
הרעיון הזה הוביל ל־525 טורים של "המשרד הפינתי", ולתזכורות שבועיות לכך ששאלות מסוג זה יכולות להוביל למקומות בלתי צפויים.
נפגשתי עם מנכ"ל שגדל בבית עני, עם מנכ"לית שהצליחה להימלט מהסמים והכנופיות בשכונת ילדותה. למדתי על הגישות השונות לבנייתה של תרבות ארגונית, שמעתי על הענקת שירותי ניקיון לבית לכל העובדים, כדי שלא ירצו לעזוב את מקום העבודה. הופתעתי פעמים רבות מהגישות היצירתיות שמנכ"לים נוקטים כשהם מראיינים מועמדים למשרה, כמו לבקש מהמועמד שיסיע אותם לפגישה באופן מיידי, או לשאול אותו עד כמה הם מוזרים בסולם של 1־10.
